<h1>העיטור אות ג' גט חליצה</h1>
<h2>דף לט:</h2>
מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבית דין ונותנין לו עצה ההוגנת לו שנאמר וקראו לו זקני עירו והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה. ובלשון הקודש היו אומרים. ונגשה אליו יבמתו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו, רוק הנראה לדיינים, וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו עד כאן היו מקרין אותו כו' עד הוחזקו להיות מקרין כל הפרשה כולה. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינין ולא בתלמידים רבי יהודה אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל. מה היא עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנה אומרים לו מה לך אצל זקנה. הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל ילדה כלך אצל כמותך. ירושלמי (פי"ב ה"ו) היא טליתא והוא סב אומרים לו טליתא היא ומכלמה לך הוא טליא והיא סבתא אומרים לה טליא הוא ומכלים לך. הוא רוצה והיא אינה רוצה שומעין לה היא רוצה והוא אינו רוצה שומעין לו כללו של דבר כל המעכב שומעין לו. ומסתברא דוקא במשנה (ראשונה) [אחרונה] דמצות חליצה קודמת למצות יבום (יבמות ל"ט:) אבל השתא דמצות יבום קודם למצות חליצה ואיפסיק דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם (כתובות ס"ד.) דין שומרת יבם כאשה שתובעת גירושין דתקינו בתר רבנן סבוראי דמפסדא לכתובתה. ופלוגתא היא דתרתי מתיבתא בני מתא מחסיא משוו לה כמורדת על בעלה ולא שקלא אלא מה דאתיאת מבי נשא אבל מאי דכתב לה בין תוספת בין מתנה לית לה. ופומבדיתאי מגבו לה מדשמואל דאמר אין כותבים אגרת מרד על שומרת יבם. ורב אלפס פסק דאין הלכה כשמואל. ורבנו אפרים חלק עליו בסוף פרק בית שמאי (קי"ב.) תשובתו היכי פסק גאון ופשיט מינה רב אלפס דליתה לדשמואל הא שמואל גופיה הוא דאמר הכא יבם הרי הוא כבעל שאין כופין ליתן גט וכן היבם אין כופין אותו לחלוץ ופליג אדרב דאמר יבם אינו כבעל והא דקאמר התם אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ואם איתה דכופין ומבקשין דהא מתניתין שייך במורדת קשיא דשמואל אדשמואל ואמאי קא שתיק גמרא מיניה אלא ודאי ליתיה להאי דיוקא וליכא למשמע מינה. ואיכא למימר דרב ושמואל אליבא דמשנה ראשונה פליגי ומשום הכי קאמר שמואל דיבם הרי הוא כבעל ומבקשין. וקיימא לן כמשנה ראשונה דהא לבסוף חזרו. ותו דגרסינן התם עד שכופין אותו לחלוץ נכפהו ליבם. שמע מינה דמצות יבום קודמת למצות חליצה וכן הלכתא. ואמר רב אין כופין כי אתו לקמיה דרב אמר ליה אי ניחא לך יבם ואי לא חלוץ. וכן אמר רב יהודה אין כופין.
סידור חלצה דרבוותא ברישא צריכים בית דין למקבע דוכתא ביממא ועבדין סנדלא דאית ליה עקב ושנצי ודלא תפיר בכיתנא ואתו יבם ויבמה דאייתו תרי שערי ומשוי ליה יבם לההוא סנדלא ברגליה דימינא ומקרו ליבמה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי בלשון הקדש. ובעל מתיבות כתב מקרו ליבם מעומד לא חפצתי לקחתה ובעי יבם לדחוסיה לרגליה בארעא ואתיא יבמה ושריא שנציה דסנדלא ושלפא ליה מריגליה ושדיא רוקא מפומה אארעא קמי יבם. וצריכי דייני למיחזי רוקא כד נפק מפומה עד דהוי בארעא ובתר הכי מקרו ליה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. וכולהו בלשון הקודש. וכל דיתבין תמן ענו בתרה חלוץ הנעל חלוץ הנעל תרי זימני. ורב יהודאי כתב שהיבמה אומרת שלשה פעמים חלוץ הנעל. וכדכתב גט חליצה צריך לסרגוליה במסרגילא ולא בדיותא וצריך למכתב במותב תלתא כחדא הוינא ומיחתם עליה תלתא ובלבד שיודע להקרות. ומסתברא מצוה מן המובחר בעינן מומחין וזקנים ואי ליכא אפילו בהדיוטות כשר לכתחילה. ירושלמי כתיב זקנים ואיתמר הדיוטות מצוה בזקנים ומנין אפילו הדיוטות תלמוד לומר חלוץ הנעל מכל מקום. ועובדא הוה דחליץ בסנדלא דלית ביה שנצין והדר חליץ זימנא אחריתי כי היכי דתהוי חליצתא מעלייתא. ולכתחילה בעינן חמשה לפרסומי מילתא.
וכותב הכי. כתב ביום פלוני בכך וכך בשבת וכו' אנחנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא בבית דינא וסליקת קדמנא פלניתא בת פלוני ארמלתא דפלוני וקריבת קדמנא גברא דשמיה פלני בר פלני. וכן אמרת פלניתא דא פלוני בן פלוני אחוהי דפלוני דנא מאבוה הוינא נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ירית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי. כען רבנן דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא ליטלע לי ריגליה דימינא ואשרי סייניה מעל רגליה וארוק באנפוהי ואשתמעינהו דאחוהי דפלוני מאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך דימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך ועני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לפלניתא דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף להאי פלוני אקרינוהו לא חפצתי לקחתה ואטלע לה רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאתחזי לנא מפומה ועד ארעא ותו אקרינוה לפלנית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ותו אקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין תמן ענינא בתרה חלוץ הנעל תלתא זימני ומדאתעבידא עובדא דנן קדמנא שרינוה לפלנית דא למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין ואנש לא ימחה בידה מיומא דנן ולעלם ובעת מינא פלנית דא גיטא דחליצותא וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה כדת משה וישראל. וחתמין תלתא עילוה. ואי לא חתמין אלא תרי סהדותא הוא וכשר. ולא בעיא לאמתוני תלתא ירחי בתר חליצותא אלא שריא לאלתר. ואין אומרין דבריהן אלא בעמידה.
<h2>דף מא.</h2>
גרסינן בפרק החולץ היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה שלשה חדשים אחר מיתת הבעל אחת ארוסה ואחת נשואה אחת בתולה ואחת בעולה. ירושלמי (פ"ד הי"א) עד כמה הכרת העובר סומכוס אומר משום רבי מאיר עד שלשה חדשים ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויהי כמשלש חדשים וגו'. ותניא מעשה באחד שבא לפני רבי יוסי וכו' קרא עליו המקרא הזה ואם לא יחפוץ האיש הא חפץ מיבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. תנו רבנן יבמה שחלצו לה בתוך שלשה צריכה להמתין שלשה חדשים, ושלשה חדשים שאמרו משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת יבם. ואם נמצאת שאינה מעוברת אינה צריכה חליצה אחרת.
<h2>דף צב:</h2>
גרסינן בפרק האשה אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב היבמה קידושין אין בה נשואין יש בה משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים, ואם נתקדשה לאחר קודם חליצה אינה נאסרת על יבמה. ואם יבמה ישראל נותן לה השני גט והותרה לו ליבם ואם רצה ליבם מיבם ואם רצה לחלוץ חולץ והראשון אם רצה לקיימה מקיים ולא קנסינן ליה אלא בנשואין כך פי' רבינו יעקב בתשובות. אבל רבינו חננאל והלכות גדולות אמר אפילו בנתקדשה אסור להחזירה לו עולמית אבל נשאת נאסרת על יבמה שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה ונמצא זה מחזיר חלוצתו כאשה שהלך בעלה למדינת הים שאסורה לחזור לו שמא יאמרו גרש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאת בלא גט ותצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה. והכא נמי זה חולץ וזה מגרש בגט בעל כרחו. ירושלמי (פ"י ה"ד) יבמה שנשאת בלא חליצה רבי ירמיה אמר זה חולץ וזה מקיים ורבי יוחנן אמר תצא ורבי אילא אמר תצא וכו' רבי יוסי שאל את רבי פנחס איך רבי סבר אמר ליה כרבי ירמיה אמר לו חזור בך ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. וקימא לן כרבי יוחנן דאמר תצא. וגרסינן נמי בגיטין (פ'.) הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת זו אילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ואמרינן עלה נשאת דוקא משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים. ומדקאמר הולד ממזר תצא מזה ומזה שמע מינה דאפילו יש לה בנים תצא. ובתוספתא יבמה שנשאת בלא חליצה ובא יבמה ממדינת הים אנשי מזרח כופין את יבמה שיחלוץ לה ותתקיים עם הבעל ובני ארץ ישראל מוציאין אותה מזה ומזה. לרבינו שרירא יבמה שנפלה לפני משומד כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבם ומתעגנא עד דחליץ לה אותו משומד. וכתב רב יהודאי אי כדנסבה בעל הוה יבם משומד לא בעיא חליצה מיניה. ואם היה בעל משומד וישבה תחתיו באונס ומת בשמדותו בלא בנים אינה זקוקה ליבם דהא לאו אחיו הוא ואינה זקוקה נמי לחליצה. לרב פלטוי חלץ ליבמתו ואחר כך קידשה חייבי לאוין היא ותפסי בה קידושי וצריכה גט. בתוספתא (פי"א) אמרו לה מת יבמך ונשאת ואחר כך אמרו לו קיים היה ומת לא שהיתה ראויה להינשא אלא להתיבם הרי זו יוצאה בגט וכל הולדות שילדה בחיי יבמה ממזרים דברי רבי מאיר שאמר משום רבי עקיבא וחכמים אומרים אין ממזר מיבמה. עד כאן לא פליגי אלא בממזר אבל לצאת דברי הכל תצא ומדרבי מאיר נשמע לרבנן דהא הכא דמת ואפילו הכי קנסינן ותצא. לרבנן נמי אף על גב דאין ממזר תצא משום קנסא. ומסתברא דאפילו נשאת ומת יבם תצא ומילי דאיתמור משמיה דרבי יהודאי דפליג בבנים ליתה כדכתב רב אלפס. והא דאמר אם מת היבם מותרת לבעלה נמי ליתה.
<h2>דף קא.</h2>
חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ בשל שמאל בימין חליצתה כשרה. חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו בקטן שחופה את רוב רגלו חליצתה כשרה. חלצה בלילה חליצתה כשירה ורבי אליעזר פוסל בשמאל חליצתה פסולה ורבי אליעזר מכשיר. וכלהו בדיעבד אבל לכתחלה לא ומהאי טעמא מנהגא דאית להו לבי דינא סנדלא דאית ליה עקב ושנצי ולא תפיר בכיתנא. ומקנו ליה לחולץ דהא בעינן לכתחלה בסנדלא דיליה. והיינו דגרסינן בסנהדרין (ז':) אלו כלי הדיינין ומאי נינהו שיפורא רצועה וסנדלא. וכתב הרב האי דלא נהגו בכל אתר משום דרובא דעלמא לא אזלי האידנא בלא סנדל ולא צריכי לסנדל בתי דינין. וסנדל של עץ דכשר דוקא במחופה עור אבל אינו מחופה עור אפילו דיעבד נמי לא. והוא הדין בסנדל של שעם במחופה עור דאי לא תימא הכי קשיא הא דגרסינן בפרק יום הכיפורים (ע"ח:) דאמרינן התם יוצאין בסנדל של שעם דלאו מנעל הוא. רבה רב חייא עבד עובדא במוק וביחידי ובלילה. ולית הלכתא כותיה.
<h2>דף קב.</h2>
חלצה במנעל חליצתה כשרה באנפליא פסולה בסנדל שיש לו עקב כשר ושאין לו עקב פסול ופירש רבינו שלמה מנעל כמנעלין שלנו. אמר רבא אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל לכתחילה שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל. ירושלמי (פי"ב ה"א) זאת אומרת מנהג מבטל הלכה. ומנעל מאי טעמא לכתחילה לא משום מנעל המרופט אי נמי משום חצי מנעל. גרסינן בשבת בפרק רבי אליעזר דתולין (קמ"א:) לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה בו חליצתה כשרה ופירש בעל הערוך מנעל רפוי שהוא גדול. וליתה דהיינו מנעל גדול דתנן שהוא יכול להלך בו חליצתה כשרה אלא פי' מרופט בלוי כפירוש רבינו שלמה. ומסתברא מדקאמר אילימא משום דפנתא מעל וערקתא שהן הרצועות שעליו מעל דמעל שמע מינה דסנדל לית ביה פנתא והוא כגון אלו שקורין ארקוקש ובאותן הסנדלין חולצין לכתחילה במיתנא דקטרינן ליה. והתם ליכא משום מנעל המרופט לפי שהוא קשה וחזק ואינו יכול לישבו על הרגל אבל במנעל אין חולצין לכתחילה לפי שהוא רך ואף על פי שהוא בלוי ומרופט יכול הוא לישבו ופסול לכתחילה. אבל משום מעל דמעל לא מפסיל. והאי דנהיגי האידנא מנעל הוא ואיכא משום מנעל המרופט. ומשום דאין סנדל במקומינו חולצין בו. ובמנעלים שלנו נמי מתכשר אף על פי שיש תחתיו עור שקורין שולא. ובלבד שיהא תפור בעור ולא בפשתן. ומפני הדחק שאין סנדל נהגו לעשות כן. לרב נטרונאי סנדלא דילן כיון דקשיר ביה מתנא כסנדלא דטייעי הוא. ובירושלמי בההוא עובדא דקאמר ליה בסנדל או במנעל השיב וכי יש סנדל במקומנו שמע מינה במקום שאין סנדל חולצת במנעל לכתחילה. וכן הלכתא. והאי דידן אף על גב דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מתנא כי היכי דתהוי חליצה מעליא.
אמר רב יהודה אמר רב התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב. מסייע ליה לרבי ינאי דאמר רבי ינאי בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא. וכן הלכתא. ותניא בין שנתכוין הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהם. והני מילי למשריה לעלמא אבל לאחין מפסלא דאמר רב יהודה אמר רב יבמה הגדילה בין האחין מותרת לינשא לאחין ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהם טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן שמא כונה. אמר רב יהודה אמר רב סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש. ובעינן עור בהמה טהורה מדכתיב תחש. והוא של עור ותרסיותיו של שער כשר. אבל הוא של שער ותרסיותיו של עור פסול. והא דתנן באנפליא חליצתה פסולה באנפליא של בגד אבל של עור חליצתה כשרה. ואיכא מאן דאמר קרא אסמכתא בעלמא ותפור בפשתן דיעבד כשר ולא דייק לן. ותניא החולצת מן הגדול בין עומד בין יושב בין מוטה. והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה. גרסינן במשקין (כ':) קריעה דמעומד מנא לן אי לימא מהאי קרא דכתיב ויקח איוב ויקרע את בגדיו אלא מעתה ועמד ואמר הכי נמי והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה התם לא כתיב ויעמד ויאמר הכא כתיב ויקם ויקרע. שמעינן מהא (דקריעה) [דקריאה] וחליצה כי הדדי נינהו ולא בעינן מעומד. ורבוותא כתבי אין אומרין דבריו אלא מעומד. וכתב הרב נקטינן לחומרא מעומד.
<h2>דף קג.</h2>
אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה, והא תניא בין עומד בין יושב, ולעולם דדחיס לכרעיה. אמר אמימר האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לא ליחלוץ. אמר רב אשי למאי דאמר אמימר לא בר אבין חליץ ולא בר קיפוף חליץ. ובעל מתיבות אפקה לבר מהלכתא מהא דתנן מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה. ומסתברא כרבינו אלפס דהלכתא כאמימר דאי פליג אמתניתין הוה מותבינן תיובתא מינה. ומתניתין טעמא אחרינא הוא כפירושא דרב נסים דהא דתני מן הארכובה ולמטה שקשר רצועות הסנדל למטה מן הארכובה ולא שנחתכה רגלו. כדגרסינן בירושלמי כיני מתניתין בקשור מן הארכובה ולמטה. והדין נמי טעמא דרבינו אלפס. והלכך מאן דאיפסיק רגליו או דאתהפכו לא ליחלוץ דהלכה כאמימר. ורבינו שלמה פירש טעמא אחרינא ולפירושא דיליה מאן דאיפסיק רגליו חליץ ולא דייק לן.
<h2>דף קד.</h2>
חלצה ורקקה ולא קראה חליצתה כשירה קראה ורקקה ולא חלצה חליצתה פסולה חלצה [וקראה] ולא רקקה רבי אליעזר אומר חליצתה פסולה ורבי עקיבא אומר חליצתה כשרה ותניא בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי. שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דאפסילא לה מאחין. ומסתברא דהכי הלכתא כדתניא בבריתא חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשרה רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה. ומדאיתמרה בבי מדרשא לאו משבשתא היא. וסוגיא דשמעתא הכי איתה דאקשינן ולרבי עקיבא מאי שנא קריאה ומאי שנא רקיקה אמרי רקיקה דאיתה בין בתחילה בין בסוף לא מיחלפא ליה רקיקה דלבסוף איתה בתחילה ליתה אתי למימר רקיקה דלבתר חליצה היא ואתי למשרא חלוצה לאחין. ודוקא בפני שלשה דקבעי דוכתא וחזו לרוקא אבל בפני שנים לא מיפסלא דשנים נמי משום גזירה הוא ולא גזרינן רקיקה לחודה בשנים אטו רקיקה דבתר חליצה דכולי האי לא גזרינן אבל בשלשה פסולה. ואיכא דאמרי לא אתו לאשמועינן אלא דכסידרן לא מעכבי. ויבמה שמוצצת ורקקה דם תחלוץ לפי שאי אפשר בלא צחצוחי הרוק ודוקא מוצצת אבת שותתת לא. וגידמת כתב בעל הלכות דלא תחלוץ והילכתא חולצת בשיניה. ירושלמי (פי"ב ה"ו) בני סימוניא אתו לקמיה דרבי אמרי ליה אנן בען דתתן לן חד בר נש לריש דיין חזן ספר מתיין ויהב להון לוי בר סיסי וכו' עד אמר לן חייכון בר נש דכותי יהבית להון שלח רבי אייתיתה ושאל ליה רקקה דם מהו אמר ליה אם יש בו צחצוחית הרוק כשר. גידמת במה היא חולצת אמר ליה בשיניה וכו'. החרש שנחלץ והחרשת שחלצה חליצתה פסולה אמרי דבי רבי ינאי שאינו בואמר ואמרה ומתניתין דקתני ולא קראה חליצתה כשרה בשיכולה לקרות כרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה. החולצת מן הקטן חליצתה פסולה אלא עד שיהא בן שלש עשרה שנה ויום אחד ויביא שתי שערות. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יהודה אבל חכמים אומרים וכו'. (והלכך) [והלכתא] עד שתביא שתי שערות. חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול חליצתה פסולה רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין ואין הלכה כאותו הזוג ואפילו דיעבד בתרי חליצתה פסולה. ואמר רבא אמר רב נחמן הלכה מצות חליצה בשלשה ואיצטריך לאשמועינן דלכתחילה בשלשה ולא בעינן חמשה [למצוה. ודוקא] דליכא אינשי אחריני אבל איכא אינשי אחריני בעינן חמשה. ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דעבדי בחמשה לפרסומי מילתא הוא דעבדי. וכן כתב בעל הלכות צריכי למיתב בההוא דוכתא בית דין חמשה וכדכתבי גיטא לכתבו במותב תלתא הוינא. וכן נמי אמר מר רב חפץ גאון.
<h2>דף קו.</h2>
תנו רבנן חליצה מוטעת כשרה ואיזו היא חליצה מוטעת כל שאומרין לו חלוץ על מנת שתתן לך מאתים זוז וקימא לן אין תנאי בחליצה כדפרישית בתנאי דתנאי דלא אפשר לקיומי על ידי שליח לא הוי תנאה. וגט מוטעה פסול. חליצה מעושית וגט מעושה ואמר רוצה אני שניהם כשרין לא אמר רוצה אני שניהן פסולין. והלכה אין חולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין.
<h2>דף קו:</h2>
מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבית דין ונותנין לו עצה ההוגנת לו שנאמר וקראו לו זקני עירו והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה. ובלשון הקודש היו אומרים. ונגשה אליו יבמתו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו, רוק הנראה לדיינים, וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו עד כאן היו מקרין אותו כו' עד הוחזקו להיות מקרין כל הפרשה כולה. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינין ולא בתלמידים רבי יהודה אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל. מה היא עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנה אומרים לו מה לך אצל זקנה. הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל ילדה כלך אצל כמותך. ירושלמי (פי"ב ה"ו) היא טליתא והוא סב אומרים לו טליתא היא ומכלמה לך הוא טליא והיא סבתא אומרים לה טליא הוא ומכלים לך. הוא רוצה והיא אינה רוצה שומעין לה היא רוצה והוא אינו רוצה שומעין לו כללו של דבר כל המעכב שומעין לו. ומסתברא דוקא במשנה (ראשונה) [אחרונה] דמצות חליצה קודמת למצות יבום (יבמות ל"ט:) אבל השתא דמצות יבום קודם למצות חליצה ואיפסיק דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם (כתובות ס"ד.) דין שומרת יבם כאשה שתובעת גירושין דתקינו בתר רבנן סבוראי דמפסדא לכתובתה. ופלוגתא היא דתרתי מתיבתא בני מתא מחסיא משוו לה כמורדת על בעלה ולא שקלא אלא מה דאתיאת מבי נשא אבל מאי דכתב לה בין תוספת בין מתנה לית לה. ופומבדיתאי מגבו לה מדשמואל דאמר אין כותבים אגרת מרד על שומרת יבם. ורב אלפס פסק דאין הלכה כשמואל. ורבנו אפרים חלק עליו בסוף פרק בית שמאי (קי"ב.) תשובתו היכי פסק גאון ופשיט מינה רב אלפס דליתה לדשמואל הא שמואל גופיה הוא דאמר הכא יבם הרי הוא כבעל שאין כופין ליתן גט וכן היבם אין כופין אותו לחלוץ ופליג אדרב דאמר יבם אינו כבעל והא דקאמר התם אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ואם איתה דכופין ומבקשין דהא מתניתין שייך במורדת קשיא דשמואל אדשמואל ואמאי קא שתיק גמרא מיניה אלא ודאי ליתיה להאי דיוקא וליכא למשמע מינה. ואיכא למימר דרב ושמואל אליבא דמשנה ראשונה פליגי ומשום הכי קאמר שמואל דיבם הרי הוא כבעל ומבקשין. וקיימא לן כמשנה ראשונה דהא לבסוף חזרו. ותו דגרסינן התם עד שכופין אותו לחלוץ נכפהו ליבם. שמע מינה דמצות יבום קודמת למצות חליצה וכן הלכתא. ואמר רב אין כופין כי אתו לקמיה דרב אמר ליה אי ניחא לך יבם ואי לא חלוץ. וכן אמר רב יהודה אין כופין.
סידור חלצה דרבוותא ברישא צריכים בית דין למקבע דוכתא ביממא ועבדין סנדלא דאית ליה עקב ושנצי ודלא תפיר בכיתנא ואתו יבם ויבמה דאייתו תרי שערי ומשוי ליה יבם לההוא סנדלא ברגליה דימינא ומקרו ליבמה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי בלשון הקדש. ובעל מתיבות כתב מקרו ליבם מעומד לא חפצתי לקחתה ובעי יבם לדחוסיה לרגליה בארעא ואתיא יבמה ושריא שנציה דסנדלא ושלפא ליה מריגליה ושדיא רוקא מפומה אארעא קמי יבם. וצריכי דייני למיחזי רוקא כד נפק מפומה עד דהוי בארעא ובתר הכי מקרו ליה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. וכולהו בלשון הקודש. וכל דיתבין תמן ענו בתרה חלוץ הנעל חלוץ הנעל תרי זימני. ורב יהודאי כתב שהיבמה אומרת שלשה פעמים חלוץ הנעל. וכדכתב גט חליצה צריך לסרגוליה במסרגילא ולא בדיותא וצריך למכתב במותב תלתא כחדא הוינא ומיחתם עליה תלתא ובלבד שיודע להקרות. ומסתברא מצוה מן המובחר בעינן מומחין וזקנים ואי ליכא אפילו בהדיוטות כשר לכתחילה. ירושלמי כתיב זקנים ואיתמר הדיוטות מצוה בזקנים ומנין אפילו הדיוטות תלמוד לומר חלוץ הנעל מכל מקום. ועובדא הוה דחליץ בסנדלא דלית ביה שנצין והדר חליץ זימנא אחריתי כי היכי דתהוי חליצתא מעלייתא. ולכתחילה בעינן חמשה לפרסומי מילתא.
וכותב הכי. כתב ביום פלוני בכך וכך בשבת וכו' אנחנא דייני דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא בבית דינא וסליקת קדמנא פלניתא בת פלוני ארמלתא דפלוני וקריבת קדמנא גברא דשמיה פלני בר פלני. וכן אמרת פלניתא דא פלוני בן פלוני אחוהי דפלוני דנא מאבוה הוינא נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ירית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי. כען רבנן דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא ליטלע לי ריגליה דימינא ואשרי סייניה מעל רגליה וארוק באנפוהי ואשתמעינהו דאחוהי דפלוני מאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך דימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך ועני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לפלניתא דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף להאי פלוני אקרינוהו לא חפצתי לקחתה ואטלע לה רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקת באנפוהי רוקא דאתחזי לנא מפומה ועד ארעא ותו אקרינוה לפלנית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ותו אקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין תמן ענינא בתרה חלוץ הנעל תלתא זימני ומדאתעבידא עובדא דנן קדמנא שרינוה לפלנית דא למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין ואנש לא ימחה בידה מיומא דנן ולעלם ובעת מינא פלנית דא גיטא דחליצותא וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה כדת משה וישראל. וחתמין תלתא עילוה. ואי לא חתמין אלא תרי סהדותא הוא וכשר. ולא בעיא לאמתוני תלתא ירחי בתר חליצותא אלא שריא לאלתר. ואין אומרין דבריהן אלא בעמידה.
אמר רב יהודה מצות חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה ואי אפיך לית לן בה. רב אשי אשכח לרב כהנא דקא מצטער ומקרי לה לההיא יבמה לא אבה יבמי בבת אחת אמר ליה לא סבירא לה מר להא דאמר רבא אסוקי מילתא היא ולית לן בה אמר ליה מודה רבא בלא אבה יבמי כרבי זירא. ואם ראויה למקריא בבת אחת קריאתה לא מעכבא ואי לא קריאתה מעכבא. אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא דחליצה צריך למכתב אקרינוה לדידה מן מאן יבמי ועד יבמי ואקריניה לדידיה מן לא עד לקחתה ואקרינוה מן ככה עד חלוץ הנעל מר זוטרא משרטט וכתב לכולה פרשה והלכתא כותיה. אמר אביי רוק שקלטתו הרוח לא עשת ולא כלום. הלכך הוא ארוך והיא גוצה וקלטתו הרוח איכא בפניו היא ארוכה והוא גוץ בעינן דמטי להדי אפיה והדר אזיל. אמר רבא צריכי דייני למיחזי כד נפיק מפומה דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה. ומצוה בתלמידים ועל כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל כרבי יהודה ותניא נמי הכי כו'.
<h2>דף קיב.</h2>
מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבית דין ונותנין לו עצה ההוגנת לו שנאמר וקראו לו זקני עירו והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה. ובלשון הקודש היו אומרים. ונגשה אליו יבמתו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו, רוק הנראה לדיינים, וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו עד כאן היו מקרין אותו כו' עד הוחזקו להיות מקרין כל הפרשה כולה. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינין ולא בתלמידים רבי יהודה אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל. מה היא עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנה אומרים לו מה לך אצל זקנה. הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל ילדה כלך אצל כמותך. ירושלמי (פי"ב ה"ו) היא טליתא והוא סב אומרים לו טליתא היא ומכלמה לך הוא טליא והיא סבתא אומרים לה טליא הוא ומכלים לך. הוא רוצה והיא אינה רוצה שומעין לה היא רוצה והוא אינו רוצה שומעין לו כללו של דבר כל המעכב שומעין לו. ומסתברא דוקא במשנה (ראשונה) [אחרונה] דמצות חליצה קודמת למצות יבום (יבמות ל"ט:) אבל השתא דמצות יבום קודם למצות חליצה ואיפסיק דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם (כתובות ס"ד.) דין שומרת יבם כאשה שתובעת גירושין דתקינו בתר רבנן סבוראי דמפסדא לכתובתה. ופלוגתא היא דתרתי מתיבתא בני מתא מחסיא משוו לה כמורדת על בעלה ולא שקלא אלא מה דאתיאת מבי נשא אבל מאי דכתב לה בין תוספת בין מתנה לית לה. ופומבדיתאי מגבו לה מדשמואל דאמר אין כותבים אגרת מרד על שומרת יבם. ורב אלפס פסק דאין הלכה כשמואל. ורבנו אפרים חלק עליו בסוף פרק בית שמאי (קי"ב.) תשובתו היכי פסק גאון ופשיט מינה רב אלפס דליתה לדשמואל הא שמואל גופיה הוא דאמר הכא יבם הרי הוא כבעל שאין כופין ליתן גט וכן היבם אין כופין אותו לחלוץ ופליג אדרב דאמר יבם אינו כבעל והא דקאמר התם אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ואם איתה דכופין ומבקשין דהא מתניתין שייך במורדת קשיא דשמואל אדשמואל ואמאי קא שתיק גמרא מיניה אלא ודאי ליתיה להאי דיוקא וליכא למשמע מינה. ואיכא למימר דרב ושמואל אליבא דמשנה ראשונה פליגי ומשום הכי קאמר שמואל דיבם הרי הוא כבעל ומבקשין. וקיימא לן כמשנה ראשונה דהא לבסוף חזרו. ותו דגרסינן התם עד שכופין אותו לחלוץ נכפהו ליבם. שמע מינה דמצות יבום קודמת למצות חליצה וכן הלכתא. ואמר רב אין כופין כי אתו לקמיה דרב אמר ליה אי ניחא לך יבם ואי לא חלוץ. וכן אמר רב יהודה אין כופין.
